תנ"ך על הפרק - בראשית מג - צרור המור

תנ"ך על הפרק

בראשית מג

43 / 929
היום

הפרק

יעקב נאלץ להוריד את בנימין מצרימה למפגש עם יוסף

וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃כִּ֖י לוּלֵ֣א הִתְמַהְמָ֑הְנוּ כִּֽי־עַתָּ֥ה שַׁ֖בְנוּ זֶ֥ה פַעֲמָֽיִם׃וַיֹּ֨אמֶר אֲלֵהֶ֜ם יִשְׂרָאֵ֣ל אֲבִיהֶ֗ם אִם־כֵּ֣ן ׀ אֵפוֹא֮ זֹ֣את עֲשׂוּ֒ קְח֞וּ מִזִּמְרַ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ בִּכְלֵיכֶ֔ם וְהוֹרִ֥ידוּ לָאִ֖ישׁ מִנְחָ֑ה מְעַ֤ט צֳרִי֙ וּמְעַ֣ט דְּבַ֔שׁ נְכֹ֣את וָלֹ֔ט בָּטְנִ֖ים וּשְׁקֵדִֽים׃וְכֶ֥סֶף מִשְׁנֶ֖ה קְח֣וּ בְיֶדְכֶ֑ם וְאֶת־הַכֶּ֜סֶף הַמּוּשָׁ֨ב בְּפִ֤י אַמְתְּחֹֽתֵיכֶם֙ תָּשִׁ֣יבוּ בְיֶדְכֶ֔ם אוּלַ֥י מִשְׁגֶּ֖ה הֽוּא׃וְאֶת־אֲחִיכֶ֖ם קָ֑חוּ וְק֖וּמוּ שׁ֥וּבוּ אֶל־הָאִֽישׁ׃וְאֵ֣ל שַׁדַּ֗י יִתֵּ֨ן לָכֶ֤ם רַחֲמִים֙ לִפְנֵ֣י הָאִ֔ישׁ וְשִׁלַּ֥ח לָכֶ֛ם אֶת־אֲחִיכֶ֥ם אַחֵ֖ר וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ין וַאֲנִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁכֹ֖לְתִּי שָׁכָֽלְתִּי׃וַיִּקְח֤וּ הָֽאֲנָשִׁים֙ אֶת־הַמִּנְחָ֣ה הַזֹּ֔את וּמִשְׁנֶה־כֶּ֛סֶף לָקְח֥וּ בְיָדָ֖ם וְאֶת־בִּנְיָמִ֑ן וַיָּקֻ֙מוּ֙ וַיֵּרְד֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיַּֽעַמְד֖וּ לִפְנֵ֥י יוֹסֵֽף׃וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף׃וַיִּֽירְא֣וּ הָֽאֲנָשִׁ֗ים כִּ֣י הֽוּבְאוּ֮ בֵּ֣ית יוֹסֵף֒ וַיֹּאמְר֗וּ עַל־דְּבַ֤ר הַכֶּ֙סֶף֙ הַשָּׁ֤ב בְּאַמְתְּחֹתֵ֙ינוּ֙ בַּתְּחִלָּ֔ה אֲנַ֖חְנוּ מֽוּבָאִ֑ים לְהִתְגֹּלֵ֤ל עָלֵ֙ינוּ֙ וּלְהִתְנַפֵּ֣ל עָלֵ֔ינוּ וְלָקַ֧חַת אֹתָ֛נוּ לַעֲבָדִ֖ים וְאֶת־חֲמֹרֵֽינוּ׃וַֽיִּגְּשׁוּ֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־בֵּ֣ית יוֹסֵ֑ף וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו פֶּ֥תַח הַבָּֽיִת׃וַיֹּאמְר֖וּ בִּ֣י אֲדֹנִ֑י יָרֹ֥ד יָרַ֛דְנוּ בַּתְּחִלָּ֖ה לִשְׁבָּר־אֹֽכֶל׃וַֽיְהִ֞י כִּי־בָ֣אנוּ אֶל־הַמָּל֗וֹן וַֽנִּפְתְּחָה֙ אֶת־אַמְתְּחֹתֵ֔ינוּ וְהִנֵּ֤ה כֶֽסֶף־אִישׁ֙ בְּפִ֣י אַמְתַּחְתּ֔וֹ כַּסְפֵּ֖נוּ בְּמִשְׁקָל֑וֹ וַנָּ֥שֶׁב אֹת֖וֹ בְּיָדֵֽנוּ׃וְכֶ֧סֶף אַחֵ֛ר הוֹרַ֥דְנוּ בְיָדֵ֖נוּ לִשְׁבָּר־אֹ֑כֶל לֹ֣א יָדַ֔עְנוּ מִי־שָׂ֥ם כַּסְפֵּ֖נוּ בְּאַמְתְּחֹתֵֽינוּ׃וַיֹּאמֶר֩ שָׁל֨וֹם לָכֶ֜ם אַל־תִּירָ֗אוּ אֱלֹ֨הֵיכֶ֜ם וֵֽאלֹהֵ֤י אֲבִיכֶם֙ נָתַ֨ן לָכֶ֤ם מַטְמוֹן֙ בְּאַמְתְּחֹ֣תֵיכֶ֔ם כַּסְפְּכֶ֖ם בָּ֣א אֵלָ֑י וַיּוֹצֵ֥א אֲלֵהֶ֖ם אֶת־שִׁמְעֽוֹן׃וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם׃וַיָּבֹ֤א יוֹסֵף֙ הַבַּ֔יְתָה וַיָּבִ֥יאּוּ ל֛וֹ אֶת־הַמִּנְחָ֥ה אֲשֶׁר־בְּיָדָ֖ם הַבָּ֑יְתָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ־ל֖וֹ אָֽרְצָה׃וַיִּשְׁאַ֤ל לָהֶם֙ לְשָׁל֔וֹם וַיֹּ֗אמֶר הֲשָׁל֛וֹם אֲבִיכֶ֥ם הַזָּקֵ֖ן אֲשֶׁ֣ר אֲמַרְתֶּ֑ם הַעוֹדֶ֖נּוּ חָֽי׃וַיֹּאמְר֗וּ שָׁל֛וֹם לְעַבְדְּךָ֥ לְאָבִ֖ינוּ עוֹדֶ֣נּוּ חָ֑י וַֽיִּקְּד֖וּוישתחווַיִּֽשְׁתַּחֲוּֽוּ׃וַיִּשָּׂ֣א עֵינָ֗יו וַיַּ֞רְא אֶת־בִּנְיָמִ֣ין אָחִיו֮ בֶּן־אִמּוֹ֒ וַיֹּ֗אמֶר הֲזֶה֙ אֲחִיכֶ֣ם הַקָּטֹ֔ן אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וַיֹּאמַ֕ר אֱלֹהִ֥ים יָחְנְךָ֖ בְּנִֽי׃וַיְמַהֵ֣ר יוֹסֵ֗ף כִּֽי־נִכְמְר֤וּ רַחֲמָיו֙ אֶל־אָחִ֔יו וַיְבַקֵּ֖שׁ לִבְכּ֑וֹת וַיָּבֹ֥א הַחַ֖דְרָה וַיֵּ֥בְךְּ שָֽׁמָּה׃וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

ואמר א"כ איפה זאת עשו קחו מזמרת הארץ. כי אולי על שלא הולכתם לו מנחה עשה עמכם מה שלא עשה עם אחרים. וכן אמר זאת עשו כמו שעשיתי לעשו דכתיב אכפרה פניו במנחה. ובכאן התקין עצמו לג' דברים לדורון למלחמה ולתפלה. לדורון קחו מזמרת הארץ. למלחמה י"א כי אחר שיהודה אמר אנכי אערבנו. המלחמה לו פנים ואחור. ול"נ שמלחמה היא רמוזה בזה הפסוק באומרו מעט צרי מעט דבש. כי בכאן למדם סוד צנ"ד לב"ש. היוצא מזה הפסוק מראשי אותיות של צרי דבש נכאת לוט בטנים ושקדים. והוא מסוגל לכל צרה. דכתיב בשש צרות יצילך. לפי שיש בו ו' אותיות ובו כלול סוד סמני הקטרת. דכתיב קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה סמים ולבונה זכה. ובכח זה השם נכנסו למלחמה והיו בטוחים שהשם ילחם מלחמותיהם. וזהו באים בכח מעשיהם בכח שמות ובכח תפלתם ואמונתם. ואמר להם זאת עשו לרמוז לזאת אות הברית זאת התורה זאת התרומה. וזהו וזאת אשר דיבר להם אביהם כשאמר להם זאת עשו. וזאת רמז לשכינה והיא היא זמרת הארץ ארץ החיים. ולכן אז"ל כי הנכנס למדינה שיש בה דבר או דבר רע. יאמר כשיכנס בשער העיר זה הפסוק ג"פ ואינו ניזוק. לפי שיש בו כ"ד תיבות. וג' פעמים כ"ד הם ע"ב רמז לשם המפורש של ע"ב. וכן לפי שמצאו בו סוד זה השם הקדוש היוצא ממנו. הנרמז בשכינה אשר נתמעטה בגלות בסוד הלבנה שאמר לה לכי ומעטי את עצמך. בסוד מעט צרי ומעט דבש. וזה שהיא המלחמה הכתובה בספר מלחמות ה'. וזה תמצאהו מפורש במלחמת דוד עם גלית דכתיב אתה בא אלי בחרב ובחנית ואני בא אליך בשם ה'. וזהו ה' ילחם לכם. והתפלה היא ואל שדי יתן לכם רחמים לפני. האיש. כי בכאן התפלל עליהם לשעה ולדורות. כאומרם ז"ל ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש. כד"א ויתן אותם לרחמים לפני כל שוביהם. ושלח לכם את אחיכם זה גלות עשרת השבטים. אחר זה יהודה ובנימן. ואני כאשר שכלתי בחרבן ראשון שכלתי בחרבן שני ולא אשכל עוד ע"כ: אח"כ סיפר שבאו למצרים ועמדו לפני יוסף. וכשראה יוסף אתם את בנימן שמח שמחה גדולה וצוה לעשות סעודה גדולה לכבודו. וזהו וטבוח טבח והכן. ובמדרש אמרו וטבוח טבח שישחוט לפניהם שחיטה הגונה וידקדק בה' דברים המפסידים את השחיטה. ובע' טרפיות כמנין הכ"ן וכן אמרו והכן שיכין הבשר ויסיר גיד הנשה כמאמר התורה. וכן אמרו אין והכן אלא שבת. כתיב הכא והכן וכתיב התם והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. עד שאמרו ששמר יוסף עשרת הדברות. כתיב התם אנכי ה' אלהיך ולא יהיה לך וכתיב הכא את האלהים אני ירא. כתיב התם לא תשא וכתיב הכא חי פרעה. כתיב התם זכור את יום השבת וכתיב הכא והכן. ואין והכן אלא שבת כדכתיב והכינו את אשר יביאו. כתיב התם כבד את אביך וכתיב ביוסף ויאמר הנני. כתיב התם לא תרצח והוא לא רצה להרוג לפוטיפר. כתיב התם לא תנאף והוא לא רצה לשכב את אשת אדוניו. כתיב לא תגנוב וכתיב וילקט יוסף את כל הכסף ויבא אותו ביתה פרעה. כתיב לא תענה והוא לא הגיד לאביו מכירתו. ומה אם האמת לא רצה לדבר. השקר עאכ"ו. כתיב לא תחמוד והוא לא חמד אשת אדוניו. בענין שהיה מדקדק בכל המצות. ולכן כתיב בתורה וטבוח טבח והכן. שאל"כ השבטים לא היו אוכלים עמו. כי לא נמצא בהם עון אשר חטא רק בדבר יוסף. ולכן אז"ל מתוך גנותם למדנו שבחם. שכשהיו בבית האסורים בדקו אם יש בידם עון אשר חטא ולא מצאו אלא עוץ יוסף דכתיב אבל אשמים אנחנו על אחינו: אח"כ אמר וייראו האנשים כי הובאו בית יוסף. וכתבו במדרש הנעלם וכי עשרה אנשים גבורים כארי היו מתיראים מן נער אחד של יוסף. אלא שפחדו מן החטא. ומה יעשה האדם כשיבא אותו יום הגדול והנורא מי יכילנו שיש לירא מפניו. ואמרו על דבר הכסף המושב לא נאמר אלא השב. כאלו שב מעצמו. ולמדו לשונם לדבר דרך כבוד ולשון איני יודע כמוזכר בברכות בפ"ק. ולכן אמרו לא ידענו מי שם כספינו. ולמדו זה מיעקב אביהם שאמר אולי משגה הוא. ואע"פ שבתחלה אמר יעקב המושב והם אמרו הושב כספי. לאחר שנתישבה דעתם לא אמר כן. ויהי כי באנו אל המלון. רמזו בדבריהם שאלו לא היו רחוקים כ"כ היו חוזרים למצרים. ולפי שהם אמרו לא ידענו. אמר להם יש לכם לידע כי אלהיכם ואלהי אביכם נתן לכם מטמון בדרך נס. ואמר ויתן מים וירחצו רגליהם. להורות שהיו נתונין בדין כמאמרם ז"ל. אלא שעמד להם זכות אברהם דכתיב ביה יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם וכן אמרו ויתן מספוא לחמוריהם. שעמד להם זכות רבקה דכתיב גם תבן גם מספוא רב עמנו. ואמר ויכינו את המנחה. לרמוז שעמד להם זכות יעקב דכתיב ביה ותעבור המנחה על פניו. וכן והורידו לאיש מנחה: ואמר וישתחוו לו ארצה לקיים חלומו וי"א כוכבים משתחוים לי. וישאל להם לשלום. לפי שבראשונה דיבר אתם קשות. ואמרו עודנו חי. לפי שהוא אמר השלום לאביכם הזקן עודנו חי לרמוז על יצחק הצדיק ויעקב. אמרו הם שלום לעבדך לאבינו עודנו חי אבל הזקן איננו חי. וישא עיניו וירא את בנימין. לפי שכבר אמר למעלה וירא אתם את בנימין. אמר בכאן וישא עיניו וירא. כאלו ע"כ לא ראהו ונשא עיניו מחדש. הזה אחיכם הקטן. אם דרך תמיהה הזה אחיכם הקטן והוא גדול מכם. כאב לעשרה בנים. ואם דרך שאלה להעלים מהם הענין. ויבקש לבכות. אולי שנזכר מאמו ונתעצב על אמו ובקש לבכות כי הדמעות מקררות רתיחת הלבבות. ואולי היה הבכי משמחה. ואמר וישימו לו לבדו וגו'. להורות על מעלת יוסף ושכל בני המלכות היו מפחדים ממנו כי המצריים אינם אוכלים בשר לפי שהם עובדים למזל טלה. והוא היה שוחט את אלהיהם בפניהם בלי פחד והיה אוכל ומאכיל לאחרים. ויפה דרשו רז"ל כי לפי שהוא היה חושדם שהיו אוכלים אבר מן החי רצה הקב"ה שבדבר שחשדם בו יחשדוהו. וזהו וישימו לו לבדו ולהם לבדם: ואמר ויתמהו האנשים. בשביל שני דברים. האחד לפי שראו מעלתו. והב' לפי שהושיבם כסדר לידתם. ותרב משאת בנימין וגו'. אולי זה רמז על מה שדרשו במגילה על פסוק ולבנימין נתן שלש מאות כסף וחמש חליפות שמלות. אמר רבי בנימין בר יפת אפשר בדבר שנתקל בו אותו צדיק וכו'. כי זה רמז על כתונת הפסים שהוסיף לו אביו וקנאו בו אחיו. ועכשיו הוסיף קנאה על בנימין. אלא שרמז לו על מעלת מרדכי דכתיב ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש וגו'. הרי חמשה כנגד חמש חליפות שמלות. ואולי בכאן רמז לו גם כן על זה. וזהו ותרב משאת בנימין. בנימין סימן לבניו. כשם שנטל בנימין משאות יותר מכל אחיו כך נשתנת אסתר בת בנו לטוב בקבלת מתנות משאר הנשים שנאמר וישנה ואת נערותיה לטוב בית הנשים. ואת גביעי גביע הכסף. בנימוסי מצרים היה כתוב שאין יכול לשתות אדם בגביע כסף אלא המלך ומשנהו. ולכן אמר הלא זה אשר ישתה אדוני בו. הבקר אור והאנשים שולחו. זה בקר של אברהם דכתיב וישכם אברהם בבקר. רמזו שאלולי זכותו של אברהם לא שולחו לפי שהיתה מדה"ד מקטרגת עליהם. ואמרו במדרש כל בקר חסר וי"ו למה שאין בקרו של עולם זה בקר. עד שיבא בקרו של עולם הבא. שנאמר אתא בוקר וגם לילה. ד"א לפי שלא לן אדם ביקר עד שנחשב לבקר שנאמר אדם ביקר בל ילין. ד"א שאדם צריך לבקר בכל שעה. ד"א למה בבקר א"ר לוי כל כחה של חיה בלילה. והם משולים כחיה שנאמר גור אריה. נפתלי אילה שלוחה. יהי דן נחש. בנימין זאב יטרף. אמר אם יוצאים בלילה אין כל בריה יכולה להם. הם יצאו את העיר. לא אמר מן העיר אלא את העיר. שעדיין היו בתוך התחום של העיר אלפים אמה כמה דאת אמר אך רחוק ביניכם וביניו כאלפים אמה. קום רדוף שאם מתרחקים מן העיר מיל אחד אין כל בריה יכולה להם. רבים שואלים למה רצה יוסף לצער אחיו בגביע זה. ובמדרש אמרו למה צוה יוסף כן. בקש לבחון ולידע באחיו אם ימשכו אהבה לבנימין אחיו ואם ימסרו נפשם עליו אם לאו ע"כ. וכן מה שאמר לאחיו למה שלמתם רעה תחת טובה שהיה מצער אותם. וארז"ל חנון ורחום וצדיק זה יוסף הצדיק. ואיה רחמנותו. אבל תכליתו היה שישאר בנימין אצלו ולמרק עונם בייסורין. אחר שהם אמרו אבל אשמים אנחנו כדי לנקותם לעוה"ב ולהקל מעליהם עונשם. ולכן אמר להם הלא זה אשר ישתה אדוני בו. שפירושו הלא זה אשר גנבתם. הוא אשר ישתה אדוני בו. וזה יורה מה שאמרו חלילה לעבדיך שנראה שדבר של גנאי יאמר להם. ובמה שאמרו ואיך נגנוב מבית אדוניך נראה שקראם גנבים לנקותם מהגנבה שגנבו אותו. וזהו הלא זה אשר גנבתם והוא נחש ינחש בעבורו למנחשים. וכו יאמר הלא זה הכום שאתם מוליכים ישתה אדוני בו. כאלו מורה אותו באצבע והעלים הגנבה לכבודם. גם עתה כדבריכם כן הוא. זה הפסוק או יחזור להתנצלות או לעונש. להתנצלות כדבריכם כן הוא שאני מודה שאתם נקיים. אמנם אשר ימצא אתו הגנבה יהיה לי עבד. והרצון בזה כי לפי החלוקה השכלית כן הוא. אמנם אם החוש יכחיש זה בהכרח הוא שלמעט יהיה לי עבד. ואם שב אל העונש יאמר לפי שהם החמירו עליהם העונש. והשיב כמתמיה על דבריהם גם עתה כדבריכם כן הוא. הדין אינו כן כי אין ראוי להעניש למי שאין לו חטא. אשר חטא יענש ואתם תהיו נקיים. גם יוכל לחזור למה שאמרו וגם אנחנו נהיה לאדוני לעבדים. והשיב גם עתה כדבריכם כן הוא משפט ומנהג הארץ הזאת שהגנב יהיה עבד לבעל הגניבה והוא יהיה עבד לבדו. או יאמר כדבריכם כן הוא. מנהג הארץ שהגנב יומת ואתם תהיו עבדים. ואני רצוני להקל העונש מעליו ומעליכם. הגנב יהיה לי עבד ואתם תהיו נקיים. וכל אלו הדרכים רמזום במדרש. גם עתה כדבריכם כן הוא והלא לא השיבם כן. אמר רבי הונא הכהן ב"ר אבון בשם רב אידי אמר להם יפה אמרתם וכך הוא הדין י' בני אדם שנמצא באחד מהם הגניבה הוא נהרג והשאר ניתנין בסירא. שיאמר להם אלולי שקבלתם ממנו לא היה גונב. ואני איני עושה כן אלא אשר ימצא אתו וגו'. ורבנן אמרי גם עתה כדבריכם כן הוא. מה שאתם אומרים שנאמנים אתם שהרי הכסף שמצאתם באמתחותיכם השיבותם אלי מארץ כנען. הוו יודעים שאני מאמין לדבריכם שנאמנים אתם. וגם עתה שנגנב הגביע בחזקת נאמנים אתם עומדים. לפי שמי שגנב הגביע לא עשה מדעתכם. הוא לבדו אני מחזיק בחזקת גנב והוא יהיה לי עבד. ואתם תהיו נקיים שלא ידעתם בו ע"כ. בכאן כלול כל מה שנתחבטו המפרשים אם תעיין בדבריהם ולשון גם עתה נופל יפה במדרש ע"כ:

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך